הדילמה של בריטניה והפרדוקס של זכויות האדם 

בריטניה מבקשת להחמיר את האמצעים נגד הסתה, על רקע פיגועי לונדון. בין השאר, מתכננת הממשלה לגרש מסיתים משטחה, או לא לקבל מלכתחילה אנשים בעלי רקורד כזה. אלא שגירוש כזה ייתקל בבעיה מבחינת הנורמות הבינלאומיות של זכויות אדם, שבריטניה רואה עצמה מחויבת להן. רוב המסיתים ששמם הוזכר כאן הם במקורם ממדינות ערב (לעומת המוסלמים בבריטניה ככלל, שרובם מפקיסטן). במדינות ערב - הרואות במוסלמים קיצונים אויב קשה למשטר שלהם - הם צפויים להיות נתונים לעינויים. עיקרון הnon--refoulement אוסר על החזרת אנשים למדינה שבה הם נרדפים. עיקרון זה, שהורתו באמנה בדבר מעמדם של פליטים, כלקח ממלחמת העולם השנייה, התרחב מאז. הוא נקבע גם באמנה נגד עינויים, האוסרת, בסעיף 3.1 על גירוש, החזרת או הסגרת אדם למדינה אחרת, שיש יסוד מהותי להאמין כי הוא יהיה נתון בה לסכנת עינויים. על-פי הפרשנות והפסיקה הבינלאומית, הוא אוסר גם על החזרת אנשים למדינות שבהן צפוי להם עונש מוות (ללא ערובה מתאימה שאמצעים אלו לא יופעלו). רוב המומחים רואים כיום ב-non-refoulement עיקרון של המשפט הבינלאומי המנהגי, המחייב גם מדינות שאינן חתומות על האמנות הרלבנטיות.

בריטניה איננה ארה"ב, המואשמת כי היא נוקטת במדיניות מכו?ונת של שליחת עצירים למדינות ערב על-מנת שייחקרו שם בעינויים (הניו-יורקר כינה זאת מיקו?ר-חוץ של עינויים). ממשלתה תיתקל בהתנגדות פנימית עזה לגירוש אנשים למדינה שבה הם צפויים לעינויים. יתרה מזאת, בריטניה איננה צד רק לשתי האמנות שהוזכרו לעיל אלא גם לאמנה האירופית לזכויות אדם, האוסרת על עינויים. על-פי פסיקת בית המשפט האירופי לזכויות אדם, האיסור על עינויים שנקבע בסעיף 3 לאמנה, כולל הגנה בפני החזרת אדם למקום שבו יהיה נתון לעינויים. האמנה האירופית אומצה בבריטניה בחוק פנימי (Human Rights Act), כך שגם לבתי המשפט הפנימיים שלה סמכות לתת סעד במקרים שבהם נפגעות זכויות המוגנות באמנה. גם על-פי האמנות הבינלאומיות וגם על-פי האמנה האירופית, לא ניתן לגרוע מהמחויבות לאיסור על עינויים גם בשעת חירום (לשון אחר, הוא מוחלט).

אם כך, יוצא שבריטניה - אם תכבד את מחויבויתיה לזכויות אדם - צריכה להמשיך ולהחזיק בשטחה אנשים המסיתים לאלימות נגדה ונגד מדינות אחרות, ומשבחים את אותם מעשי אלימות שבוצעו. זוהי לא רק דילמה אלא גם פרדוקס, שהמקרה של בריטניה רק מדגים אותו: מדינות המכבדות את זכויות האדם של הנמצאים בשטחן, מהוות מושא להסתה מצ?דם של אנשים המקבלים בהן הגנה רק משום שבארצם הם אין כל מחויבות לזכויות אדם. (ומי שמטיף לשלטון חוקי האיסלם בעולם מוצא את הגנתו דווקא במדינות לא-מוסלמיות בעליל).

פתרונות קלים למצבים כאלו אין. אבל נראה כי בריטניה תצטרך למצוא דרכים אחרות להתמודד עם הסתה, כמו החמרת הענישה עליה. לעומת האיסור על עינויים, חופש הביטוי הוא זכות שניתן להגביל. הבעיה היא שלא תמיד המקרים האלו מספקים את הראיות החותכות הנדרשות להוכחת אישום במשפט פלילי. בית הלורדים אסר כאן לא מכבר על החזקת אנשים שלא ניתן לגרש במעצר מינהלי ממושך, אמצעי שננקט במסגרת חוקי החירום נגד הטרור. (אם כי הפסיקה היתה על בסיס איסור אפליה, כי האמצעי ננקט רק כלפי זרים). פרדוקס כבר אמרנו?